כשרכב מבצע פניה לכיוון מסוים, הגלגלים שלו המצויים בצידה החיצוני של הפניה שאותה הוא מבצע יידרשו לעבור מרחק רב יותר מגלגלי הרכב המצויים בצידה הפנימי של הפניה באותו הזמן. לכן, גלגלים אלו יצטרכו להסתובב במהירות שהיא גבוהה יותר מהגלגלים הפנימיים. דיפרנציאל מותאם בכדי לספק מענה לצורך זה. ללא המנגנון המאפשר את יצירת הפרשי המהירויות שבין הגלגלים הפנימיים לחיצוניים, הרכב מאבד מיכולתו לבצע פניה, סובל מהיגוי-יתר (או היגוי חסר), יציבותו הייתה נפגמת, ואף היו נוצרים תנאים המאיצים את בלאי הצמיגים ויוצרים עומס רב על ציריות הגלגלים.

למרות יעילותו של הדיפרנציאל, יש לו חיסרון בולט, המתבטא, בעיקר בנהיגה בשטח – חלוקת הכוח המתבצעת בין גלגלי הרכב תלויה בחיכוך המתקיים בין צמיג לבין הקרקע. דבר שאומר כי כוח רב יותר עובר דווקא לגלגל שהוא בעל האחיזה הנמוכה יותר מחברו. את הדוגמה הקלאסית לכך, נוכל לראות בנסיעה בשטח במצב הקרוי “הצלבה” – מצב בו כשגלגל אחד על פני הקרקע והגלגל השני (הנגדי לו על אותו הסרן) שרוי בחוסר אחיזה (הוא באוויר או מונח על גבי בוץ חלקלק), בעוד שכל כוח המנוע מועבר אל הגלגל שמצוי באוויר. במצב כזה, באופן הגיוני, הרכב יאבד את יכולתו להתקדם ויתקע במקומו.